רבי
משה שהם מדולינא
אביו
רבי דן, היה מבאי ביתו של הבעש"ט. לפי האגדה
החסידית היה רבי דן חשוך בנים ורק לאחר שהבטיחו
הבעש"ט שיולד לו בן צדיק וקדוש נולד רבי משה.
עוד מימי נעוריו הקדיש את עצמו רבי משה לתורה
ועבודה ונהג בקדושה ובטהרה. אף הוא זכה עוד
להסתופף בצלו של הבעש"ט ולהמנות על צעירי תלמידיו.
ובכתביו הוא מביא מתורותיו ופירושיו ששמע מפיו.
היה גדול בתורת הנגלה והצטיין בידיעתו הרחבה והעמוקה
בקבלה. ידוע ביחוד בכנויו רבי משה ב"ר דן. מחותנו
של המגיד רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, חותן בנו
רבי יצחק מרדזיביל. את מחותנו רי"מ הוא מזכיר
תוך הערצה מיוחדת ובספריו הוא מביא ממה ששמע
מפיו. רבי משה האריך שנים ושימש ברבנות
דולינא.. בנו רבי שמואל שוֹהם הדפיס אחר
פטירת אביו את ספרו "דברי משה" על התורה
מז'בוז' תקס"א ונכדו רבי שמשון שלמה שווארץ
מנאגדי שבמחוז מרמרוש-סיגט הדפים את פירושו
על "עץ חיים" בשם "שרף פרי עץ חיים" טשרנוביץ
תרכ"ד. נפ' כ"ד תשרי.
צדיק תמים
נח
איש צדיק, תמים היה בדורותיו. אמנם מה שלא הגן
על הדור לבטל גזירות המבול לזה אמר את אלהי'
התהלך נח, ר"ל, שלא היה כשאר צדיקים כאשר מתעורר
איזה דין חלילה הנקרא אלהים אז הם עומדים בפרץ
ומעמידים נגד הדין בתפילתם ובזכות מעשיהם
הטובים, אך לא כן היה נח שהיה מתהלך את ה'אלהים' תמים
היה בדורותיו בלבד. דברי
משה נח.
אל יתפלל
תוך צער
א
כאשר
בא אדם לידי איזה צער וביותר בצער גדול אז הוא
מבולבל במחשבתו ואי אפשר לו לבוא בתפלה
לפניו ית' כלל, כי לא יוכל לכוון מחשבתו להתפלל
כראוי. לכן צריך לבקש תחילה איזו תחבולה להסיר
את הצער הגדול מלבבו בכדי שיובל לכוון דעתו
ואז יבוא בתפלה לפניו ית'. והוא שישים אל לבו
שודאי הש"י ב"ה חפץ חסד חוא, וגם כשעושה פעמים
איזה צער הוא ג"כ מצד החסד. כי מסתמא הוא
חייב יותר ויותר עונש גדול מזה, ובזה הצער
שבא עתה עליו מודיע לו הש"י ב"ה לעורר את
לבבו לפשפש במעשיו ויתקן את אשר עיות, ויקבל
הצער הזה באהבת גדולה, אז ישוב לבבו אליו והיטיב
יכין לבבו לבוא בתפלה אליו ית.' גם בתפלתו יהיה
לבו בטוח שאפשר שיתבטלו ויומתקו הדינים מעלי'
לגמרי ועכ"פ יקל הש"י הדינים מאתו. שם וישלח.
ב
הצדיק
כשבא לאיזה מכשול חלילה, הן באיזו שגגה או בא
לידי איזו טעות ואה"כ כששב ונותן אל לבו
שלא טוב הדבר שעשה ומתחרט בחרטה גמורה על
עוונו, אז ודאי כאשר יתעצב הרבה ויחשוב
את עצמו לרשע אז מאד קשה לבוא לאיזו עובדה שלמה,
כי העצבון יבטל אותו ויחליש את לבבו מלהתחזק
בעבודת ה.' אך ודאי שצריך לתקן את אשר קלקל
בעוונו אך אם אין הזמן מספיק תיכף לתקן
מ"מ בינו לבינו יחזיק את לבו בעבודת ד' בתורה
ובתפלה בשמחה בלי עצבות כלל, ופרש יפרש שיחו
בתפלה לפני מלך רחום וחנון. בזו הלשון "רבש"ע
יודע אני מגודל חטאי שהרע בעיניך עשיתי
אך גלוי וידוע לפניך שלא כוונתי חלילה להמרות
נגדך רק נכשלתי בשוגג ושלא מדעת או ע"י איזו
טעות שהטעה אותי יצרי, ועתה באתי בחרטה גדולה
ומקבל עלו לשמור אותי מהיום בכל מה דאפשר שלא
להכשל עוד ומקבל עלי להכניע החומר כראוי.
אך מעתה קבל את עבודתי שרצוני לעבדך בלבב שלם"
ואז ודאי כאשר יעשה כן בלב שלם הש"י ב"ה יה' בעזרו
ויקבל עבודתו וסייע יסייע אותו מן השמים לשוב
על מכונו הראשון בשלמות גמורה שם ויגש
התפלה
בשבת
נודע
שגם בכל יום ויום מימות החול יש עליות העולמות
בעת התפלה, אך ודאי שאינן דומות העליות
בחול לפעליות דיום השבת, כי יש חילוק בענין
העליות בעצמן וגם שבימי החול אינם עולים רק
בעת התפלה ותיכף אהה התפלה חוזרים למטה בכדי
לברר ניצוצן משא"כ ביום השבת אז כל מה שנעשה
בחול ע"י תפלתנו נעשה בשבת מעצמו וע"י תפלתנו
אנו מעלים אותם יותר למעלה כנודע ליודעי
מדע שם בראשית
כיצד
יתפלל על הזקוק לרחמים
כל
צדיק אשר רוצה להתפלל על איזה איש אשר צריך
לרחמים אז צריך לכלול עצמו עם האיש הלזה
בתחלה ואז עי"ז כאשר הצדיק זה עולה במחשבתו
להמשיך רחמים אז גם אותו האיש נמשנים עליו
רחמים שם שמות
עם הכניסה
לבית הכנסת
ירגיש
וירתע האדם בעצמו בהכנסו לביהכנ"ס מרוב גודל
הפחד אשר יכנס בבית אלהים. זה מועיל מאד
לשלמות והשגת רוה"ק [רוח הקודש.] והנה קודם
כניסתך תאמר הפסוק ואני ברוב חסדך, שהוא
החסד העליון אשר אנו צריכים אליו תמיד ובפרט
לכנוס עמו בהיכל המלך ולהפיק שאלותיו מאתו
ית' בכח החסד ההוא, וקודם שתכנס תמתין מעט
ותכוון להכניס בלבבך המורא והפחד מאלהים ית'
ולא תכנס בפתע פתאום כמו שאינו מתיירא ח"ו שרף פרי עץ חיים שער הקרבנות
מעשה
הקרבנות
על
ידי מעשה הקרבנות היה בנו כח להוציא את כל הניצוצות
מכל ד' בחינות דצח"מ ]דומם צומח חי מדבר[ כנודע.
ומבואר בספרים קדושים, וידוע ליודעי חן,
אך ע"י אכילתנו אין כח לעלות כל הבחי,' כי
הנה נודע כי בכל בחי' יש גם הבחי' שיש בה
שלמטה ממנה ועוד בחי' אחת נוסף עליה, כי
הנה בדומם לא יש רק בחי' דומם לבד ובהצומח יש
בו בחי' דומם ונוסף עליו בחי'צומח, ובחי
יש שתי בחי' הדומם והצומח ונוסיף עליהם
עוד בחי' חי. וכן בהמדבר יש בו כל השלשה בחי'
דומם וצומח וחי ונוסיף עליו גם בחי' מדבר.
והנה בבהמה הכח הדומם והצומח הם בבחי' הבשר
ובחי' החי אשר נוסף בו הוא הדם שבו נפש החי.
והנה במעשה הקרבנות שהיו מקריבים הדם והאימורים
על המזבח שיש בהם כל הבחינות היו מעלים כל הנצוצות
שבכל הג' בחי' הנ"ל. אך ע"י אכילתנו אין בנו כח
להעלות שתי בחינות התחתונות הדומם והצומח
ע"י אכילת הבשר, משא"כ בחינת החי שהוא הדם
כנ"ל אין בנו כה להעלותו לזה נשאר באיסור אכילה
דברי משה אחרי
מקור
השפע
הש"י
ב"ה מאתו לא תצא הרעה חלילה, כי הוא רק הטוב
ומטיב, ובגודל חסדו וברחמיו המרובים הוא
משפיע תמיד על כל הטובי' חיי ובני ומזוני
אך ע"י עוונות התחתונים אשר ע"י מתעוררים הדינים
ונעשה כמסך מבדיל נעצרו ההשפעות הטובות. והנה
נודע כי גדולה תפלת הצדיקים שהם מהפכים
מדת הדין למדת הרחמים. בזה יובן ענין התאוה
שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, והוא כשנעצרו
חלילה ההשפעות הטובות ע"י הדינים שנתגברו הקב"ה
ברחמיו המרובים שחשקו להטיב, לזה מתאוה לתפלתם
של צדיקים שע"י תפלתם מהפכו מדה"ד לרחמים
ויוחזרו ההשפעות הטובות שם חיי שרה
המחשבות
הזרות והנצוצות
מבואר
בספרים חדשים בשם הרב הקדוש הבעש"ט ז"ל מה שאמר
על מאמר חז"ל כל האומר שמע וכופלה הרי זה מגונה
וכו' ע"ש שכתבו מ"ש בשם קדשו באריכות ושורש הדברים
כי ענין המחשבות הזרות אשר באות להאדם בתוך
התפלה או בעסקו בתורה הוא אותם הנצוצות
הקדושים אשר נפלו ע"י אותו האיש בתוך הקליפות
או בגלגול זה או בגלגול הקודם או ע"י חטא אדה"ר
אשד כל נשמות ישראל היו נכללות בו. ולזה מגיע
על כל א' מישראל לתקן הנצוצות המגיעים על חלקו,
ולזה כאשר האדם עומד בתפלה ורוצה לדבק א"ע
בהקדושה אז באים אותם הנצוצות ג"כ אליו כדי
לתקנם ע"ש באריכות. הדברים שהביאו משל נאה לזה
ואני בעצמי שמעתי מפיו קדשו ז"ל בזו הלשון צריך
להתחכם הרבה בענין המחשבות זרות אשר באות
לאדם בעומדו בתפלה, כי המה כוחותיו ממש
אשר באים אליו לתקנם. והנה להבין דברי קדשו
ז"ל בענין התחכמות הזה מה ענינו, אך הענין הוא
כי ביאת המחשבות האלו הם דוגמת גלויים אשר
מתגלים לאדם ע"י החלומות שאין גילוי הדבר
בא מפורש רק שהוא בא מלובש ונעלם בתוך איזה
מעשה שהוא דוגמתו, כמבואר בעץ חיים סוף פרק
יוד שער קליפות ע"ש. ולזה צריך להם להתחכם ולהבין
דבר מתוך דבר ענין הפגם להבינו ולתקנו ע"י גדרים
שיקבל על עצמו בענין זה ויתחיל להתפלל בהתלהבות
ודבקות יותר ואז ע"י זה הוא מעלה את הנצוצות
הנ"ל להחזירם להקדושה שם
לך
ההכנה
לקליטת הקדושה של ארץ ישראל
וילך
אברם כאשר דבר אליו ה' וגו', ויקח אברם את שרה
אשתו ואת לוט וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען
ויבאו ארצה כנען. והנה לכאורה שפת יתר הוא
מ"ש ויצאו ללכת ארצה כנען אחר שכבר כתב וילך
אברם כאשר דיבר אליו ה' לא היה צריך לכתוב רק
ויבאו ארצה כנען? אמנם הנה ג"כ אינו מובן
מ"ש סוף פ' נח ויקח תרח את אברם בנו וגו' ויצאו
מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן
וישבו שם וימת תרח בחרן. ומאד אינו מובן מכתב
הכתוב כאן מיתת תרח אחר שבאמת לא מת רק אחר
זמן רב כמ"ש רש"י ז"ל ומ"ש רש"י ז"ל שהוא כדי
שלא יאמרו על אברהם הוא דחוק מאד וכי משום זה
יכתוב בתורתנו הקדושה דבר שאינו? אך נלע"ד
[נראה לפי עניות דעתי] כי כוונת הכתוב הוא להודיענו
גודל קדושת הארץ ולא כל הרוצה ליטול את השם
ולעלות במעלות ולחסות בצל הקודש קדושת הארץ
אך צריך הכנה גדולה ולקדש עצמו מקודם שיהא
כלי מוכן לקבל גודל הקדושה ארץ הנבחרת וגם
שלא תהיה מחשבתו לאכול מפירותיה ולשבוע מטובה
חלילה רק שכל מחשבתו תהיה בזה להשיג ולהמשיך
עליו קדושה מה שבלתי אפשרי להשיג בחו"ל ואז
משמי' ירוחם וה' בעזרו שתצא מחשבתו לפועל,
וזוהי כוונת כל הכתובים האלו, וזה שכתב ויצאו
מאור כשדים ללכת ארצה כנען ר"ל שמחמת שיצא מאור
כשדים לזה בחר ללכת ארצה כנען ולזה לא נגמר
הדבר ויבאו עד חרן וישבו שם ולא יצא משם כל
ימיו וימת תרח בחרן. אך אברהם, שכל כוונתו לא
היתה לקיים אלא מצוות בוראו ית' כמ"ש וילך אברם
כאשר דבר אליו ה' ולזה ויצאו ללכת ארצה כנען,
ר"ל, שכל יציאתו היתה רק ללכת ארצה כנען. וכן
נגמר הדבר ויבאו ארצה כנען. שם לך
הגאולה
השלמה
מפני
מה נזכרת יצ"מ [יציאת מצרים] יותר משאר הגאולות
מבבל ומדי ויון וכיוצא בהם? גם יש להבין
למה אלו הד' גלויות; בבל, ומדי ויון נרשמים
יותר מכל שאר ע' אומות אשר בהם גלו בני ישראל
כמו שמפורש בדברי חז"ל שנגלו ישראל בכל ע' לשון?
אך לבאר זאת נבאר תחלה ענין הגלות מה הוא
וענין גלות השכינה מה ענינה. כי הלא נודע שע"י
חטא אדה"ר נפלו כל הנצוצות של נשמות קדושות
לתוך הקליפות וכמו שחטא אדה"ר עשה פגם בכל העולמות
כן גם נצוצות הקדושה הנ"ל נפלו ונתערבו בכל
ד' רוחות העולם ובכל הע' שרים וכ"א נטל חלקו.
והנה, אותם הנ"ק אין להם כח לצאת משם רק ע"י ישראל
העושים מצוות ועוסקים בתפלות ועי"ז הם מעלים
אותם בסוד מ"נ כנודע ואז הם מתבררים דוגמא זו
ג"כ בעוה"ב אחר פטירת הצדיק מן העוה"ז, אין לך
צדיק מישראל שאינו עובר דרך הגיהינום אעפ"י
שהוא צדיק גמור מ"מ הכרח לזה כדי שיחטוף משם
בכח מעשיו לאיזה רשע. וזה ג"כ עושים הצדיקים
בחייהם בעוה"ז שהם גולים אצל האומות כדי להוציא
מתחת ידם אותם הנצוצות שהם המחיים את הקליפות
כי הקליפות הם פגרים מתים. וז"ש שהרשעים בחייהם
קרויים מתים, כי אין להם נשמה מן יסוד הקדושה
הנק' אל חי רק מן הקליפה הנק' צלמות. רק שע"י
אותם הנצוצות הם חיים. וזוהי סיבת חפץ ורצון
הקליפות להחטיא לישראל כדי שתהי' להם יכולת
לחטוף נשמות קדושות שיהי' להם חיים. ולכן גדול
עונש הרשע שהוא ממית את הקדושה שנותנה ביד
המות ומחיה את הקליפות.
והנה
עיקר עליית הנצוצות מתוך הקליפות הוא ע"י
רחמיו ית' שגלה את השכינה הקדושה היא מלקטת
אותן הנשמות הקדושות. והנה עיקר הקדושה הוא
ד' נהרות שהן המה ד' אותיות השם וכנגדם יש ד'
נהרות אחרים היוצאים בקליפה והם כוללים
הכל. והנה לפי"ז באלו הד' גלויות שהם בבל
ומדי וכו' גלו כל ישראל אך בשאר ע' אומות לא
גלו כל ישראל רק גם אחד מספיק להיות גולה שם.
והטעם לפי שעיקר הנצוצות הלכו לאלו הד'
נהרות לכן הוצרכו לגלות שם כל ישראל ואז כ"א
לפי בחי' נשמתו כך יוכל לברר נצוצות ולהוציא
משם, אך בשאר ע' לשון יש שלא ירד לו רק בחי'
א' ואז גולה שם אותו היהודי הבא מהשורש ההוא
ומביא את הנשמה הזאת כדי להוציאה משם והנה
לטעם זה גלו תחלה למצרים כי הוא הראשון לד'
נהרות כי כן סדרי הגלויות שמתחלת הקדושה לכנוס
מן הראש ואילך עד הרגלים ולכן כאשר תכנס
השכינה ברגלים אז היא תגבורת החיצונים.
אך אדרבא כי אז כי יבא כנהר צר אז ובא לציון
גואל, כי תוקף הגלות היא סיבת הגאולה כיון שנשלמו
רגלין ברגלין להתברר אז ובא לציון גואל ובלע
המות לנצח בב"א.
והנה
בכל הגאולות לא היתה גאולה שלמה כי עדיין נשארו
שם איזה נצוצות אשר גברה הקליפה בהם ולא
יכלו להתברר אם לא באריכות הזמן, ולכן לא הוצרכו
ישראל להתאחד שם ויצאו משם, אמנם מ"מ נק' גאולה
ע"ש העיקר אך אינה גאולה שלמה, ולטעם זה לא נאסרו
ישראל לחזור שמה כי עדיין צריך להיות שם אותו
האדם הבא משורש אותו הנצוץ הנשאר שם כדי
להוציא אך בגלות מצרים או בהגאולה לא נשאר
שם שום שורש כלל כי אז וינצלו את מצרים כמצולה
שאין בהם דגים ולא נשאר בה נצוץ הקדושה וא"כ
מה צורך לחזור שם? אדרבא מי מישראל שחוזר שם
הוא גורם לגלות שם השכינה על חנם וחוזר ומחי'
את הקליפות אחר שמתו לגמרי. לטעם זה תראה כי
אין לך שום גלות שלא תהי' לה גדולה כשגלו ישראל
למצרים היו מולכים בכל העולם והוא כיון
שהשכינה גולה לשם אז עיקר החיות היתה נמשכת
שם ושאר הארצות היו טפלות, לכן בצאת ישראל נשארו
ממלכה שפלה, אך לא מתו ולא נתבטלו לגמרי
כי אחר שיש עוד גלות בשאר ארצות יש להם יניקה
משם. זהו הטעם שמצוה לזכור יצ"מ יותר משאר גאולות
לפי שהיתה גאולה שלמה משא"כ בשאר גאולות שעדיין
צריכין תשלום. ואמנם לעתיד לבוא בעזרת הבורא
ב"ה כאשר תהי' הגאולה השלמה בכל כללות העולמות
ואז לא ישאר שום ניצוץ קדושה בכל הגויים אשר
נדחנו שם לכן לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את
ישראל ממצרים כ"א חי ה' אשר העלה את ישראל מבבל,
מיון ומכל הארצות וכו'. ואז לא תהי' עוד שום
יניקה לשום קליפה כלל וכלל ותנטל מהם כל
החיות לגמרי ואז בלע המות לנצח ואנחנו קמנו
ונתעודד. שרף פרי עץ היים
שער הק"ש
משל
ונמשל
קל
לבוא לידי מחשבת חוץ או התפארות או גאוה אבל
כשעושה תיכף כאשר מתעורר לבו לאיזו מצוה
או תפלה בזריזות גדולה שלא יהיה לו פנאי
וזמן כלל להרהר בשום דבר אחר אז ודאי ינצל
מכל זה. שמעתי מפי קדשו של מורי החסיד האלהי
הרב הבעש"ט ז"ל שהזהיר של הזריזות והמהירות
בעסק התפלה לאנשים כערכו בכדי שינצל מן מחשבת
זרות. ואמר בשם גיסו הרב החסיד מ' גרשון
קוטבר ז"ל שאמר משל יפה על האנשים שאינם שוהים
א"ע בזה שאינם מרגישים כלל בתפלתם אם היתה
במחשבה זרה אם לאו, ואמר משל; כי היתה דרך א'
מסוכנת מאד והוא שהיה צריך לילך דרך יער
שהיו שם מחבואות של גזלנים ושודדים שהיו מצפים
לאיזה עובר ושב ואז קמו ממחבואיהם וגזלו וחמסו
וטרפו ועשו בו פצעים וחבורות, וכל מי שהיה מוכרח
לילך דרך היער היה מהלך במרוצה גדולה מאד שלא
יהיה להחורשים פנאי לילך ולבוא אליו ממחבואם
שיושבים בו. פעם א' נסעו שני אנשים והיה אחד
מהם שתוי שכור מאד והשני לא היה רק כדרך
כל הארץ, והנה בנסעם דרך היער הזה אז זה שהיה
שלם בשכלו נסע במהירות גדולה עד שעבר בשלום
את היער הזה בלי פגע, וחברו השני השכור הלך
לאט לאט פסיעה אחר פסיעה והרוצחים היו טורפים
אותו והכו בו ועשו לו חבורות ופצעים והוא לא
הרגיש בדבר כלל מחמת שכרותו הגדולה. אח"ז
פגעו זה בזה ועמד הראשון והתמיה עצמו על זה
השני ושאל אותו איך נצלת שלא המיתו אותך בהכאות
גדולות שעשו לך והשני השכור היה מתמיה א"ע על
תמיהתו של זה ואמר שאינו יודע שום דבר כי לדעתו
הלך בשלום בלי פגע עד שהראשון הראה לו במראה
את הפצעים והחבורות שבכל אבריו וגם כתמים מן
הדם שהיה שותת על בגדיו מן הפצעים והחבורות,
הוא נשאר בתמיהתו ואינו זוכר כלל. הנמשל מובן
מעצמו ולא נאריך בדבר דברי
משה בא
מתוך
ההסכמות לספריו
א
ידעתי
את האיש משה כי גדול הוא הן בנגלה והן בנסתר
ומעולם לא מש מתוך אוהל של תורה ידעתיו
כי שימש גדולי הדור וגם הוא חכם ומבין מדעתו
וראיתי מקצת דברנו אשר דיבר משה ושפיר קאמר
רבי אברהם יהושע העשיל בהסכמה
לס' דברי משה"
ב
ראיתי
את ההגהות היקרות על ספר הקדוש פרי עץ חיים
מהקדוש גדול הדור בנן של קדושים איש אלהים
נורא הוא מו"ס משה ז"ל הנקרא בפי כל ר' משה
בר' דן אשר כבר התפרסמה גדולתו בספר דברי
משה והנה ראיתי הדברים היקרים יצאו מפי אדם
הגדול בענקים וראויים להעלותם על מגבש
הדפוס רבי חיים האלבערשטאם
מסאנץ בהסכמת לס' שרף פרי עץ חיים